<h1>ספר התרומות שער ל"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף קעג:</h2>
גרסינן בשבועות [מ"ח ע"ב] ההוא דשכיב ושבק ערבא. פירוש, מת לוה בחיי מלוה. ואסיקנא התם דפטריה רב פפא מטעמא דאטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. והנה הארכנו בזה בשער י"ד, ושם כתבנו דערב וקבלן לגבי האי דינא כי הדדי נינהו. והכי נמי דיינינן בכל דבר שיש לומר דאי [ליתיה] ללוה בתר ערבא אזיל. ומטעם זה לפעמים יפסל השטר. כדגרסינן במכות [ז' ע"א] אלעא וטוביה קריביה דערבא הוה, סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו ומתכשרי, אמר ליה רב הונא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל, הלכך פסול השטר. וכן הלכתא. ודע כי לעולם שיהיה מחלוקת בין קבלן ולוה ובין ערב ולוה, שהן אומרין ערבנו ושלמנו והוא טען להם לא פרעתם כלום בשבילי או לא נכנסתם במצותי, הרי הם בכל דבריהם ובכל טענותיהם כשאר תובע ונתבע, וכשאר לוה ומלוה.
<h2>דף קעד.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרע למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מעבד מצוה אינון. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה. ושילינן מאי ביניהו, איכא ביניהו בשחייב מודה, א"נ שמתוה ומת בשמתיה. והלכתא כרב הונא בין בשחייב מודה בין שמתוה ומית בשמתיה. והוא הדין במית בגו זמניה. והאי דשלחו מתם הני, לאו למעוטי תוך זמן, אלא מעשה שהיה כך היה, שעל ידי מעשה נשאלה שאלה מהם והשיבו בלשון השאלה. וכן סברת רוב המורים ז"ל. והא מילתא מוקי לה ה"ר זרחיה ז"ל ביתומים קטנים, ולהכי נקט מקמי דלודעינהו, שאלו הודיעם הערב ליתומים ותבעם בדין כשם שהם היו פטורין מפני שהם קטנים, כך הערב פטור, שאין הערב חייב אלא במה שיתחייב הלוה, ע"כ. אך הראב"ד ב"ר יצחק ז"ל אוקמה ביתומים גדולים, ודוקא כשפרע ולא הודיעם שחזר לגבי הערב מלוה על פה, דלא גבי מיתמי, הא אודעינהו ולא פרעו והיה תובע ליתומים הגדולים אין הכי נמי שהיה גובה מהן בכח השטר. ואלו היו היתומים קטנים אפילו כי אודועינהו אין נזקקין להם, כדאיתה בערכין. וכתוב בספר כתוב שם, א"א מה שדקדק אדוני הרב חמי ז"ל יפה דקדק, אבל הפירוש שפירש לא טוב בעיני, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו קאמר סתם, משמע שאין חייבין בשום מצוה, ואי בגדולים נהי דבמלוה על פה אינן חייבין דלגבי ערב ליכא משום נעילת דלת, וכל שכן דמשום מצוה ליכא, ומאי איצטריך למימר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ועוד כיון דלגבי מלוה חייבין נינהו, דהא מלוה בשטר היא, לגבי ערב אמאי פקע שעבודיהו מהנהו נכסים. אלא ודאי ביתומים קטנים, מיהו בני דעת הוו, דאי הוה מודע להו ואמרי זיל פרעיה ואנן פרעינן לך מיחייבי למפרעיה, דהוה ליה כפעוטות שמקחן מקח במטלטלין. ואלו אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי, והא נמי דכוותה היא. ורב הונא דאמר אימר צררי אתפסיה לוה למלוה ומשום הכי קטנים פטורים, ולכי גדלי חקרי ליה למילתא. זהו דרך הישר לדעתי, ולא כשאמר בעל החיבור הזה, כי לדבריו כל שכן כשפרע שפשע בעצמו ולמה יתחייבו היתומים הקטנים בשביל שפרע, וכי הייתי סבור שיהא כחו גדול יותר משל מלוה התופס שטרו עליהם שאינו יכול לגבותו מהם. ועוד מה שאמר דאלו אודעינהו היה פטור מנא ליה. ואני אומר לעולם גובה מן הערב, דהוה ליה כמי שאין לו נכסים [ללוה], הואיל והם לאו בני פרעון נינהו. תדע דאילו לא ירתי מאבוהון מי לא מיפרע מן הערב, אלא למאי שוייה ערב, וכל שכן הכא דגבי מיניה. וזהו האמת כי עיקר ערבות שאדם שואל מפני שאדם חושש למיתה או שלא יהיה לו נכסים ליפרע מן הלוה, ע"כ. ולענין פסק דינא הכי הוא דקי"ל דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי. והלכך אם מת הלוה וקדם הערב קודם שיודיע את היורשים ופרע החוב, אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות, כגון שהודה בו או שנדוהו ומת בנדויו או שלא הגיע עדין זמן המלוה לגבות, הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, אע"פ שחזר אחר הפרעון כמלוה על פה הרי הוא נגבה מן היתומים על הדרכים הללו.
<h2>דף קעד:</h2>
והיכא דכתב מלוה לערב כשפרעו התקבלתי ממך אותו חוב שאתה ערב הימנו ונתן לו את מקומו בהקנאה גמורה ומסר לו את השטר, הרי זה גובה מן הלקוחות ומיתומים גדולים אע"פ שאינו על הדרכים הידועים. וכדגרסינן בפרק גט פשוט שאני התם דלהכי כתב ליה התקבלתי. ופירוש המלוה. אי נמי אם כתב הלוה לערב כשהכניסהו הריני משועבד לך עצמי ונכסי מעכשו שכל זמן שתפרע באותו ערבות שעשית לי כאלו התקבלתי המעות מידך, הרי זה גובה מן הלקוחות ומן היתומים גדולים, שאין לך מלוה [בשטר] גדולה מזו. וכן כתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל שאם פרע הערב למלוה בפני עדים גובה מבני חורין ואין גובה ממשועבדים, אלא אם כן מסר לו מלוה שטר חובו בדרך קנין שטרות, ע"כ. ודע כי הערב לא יתחייב לו הלוה להחזיר לו מה שפרע בשבילו אם אינו יכול להחזיר לו שטר חובו. ואם פרע המלוה ולא בקש לו השטר הרי זה פושע.
ואם היה המלוה גוי ופרעו הערב מדעתו קודם שיודיע את היתומים, אין היורשים חייבין לשלם, ואע"פ שהוא באחד מן הדרכים הללו. כדגרסינן ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלודעינהו ליתמי. ואסיקנא דאפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי הני מילי ישראל, אבל גוי כיון דדיניה דבתר ערבא אזיל, אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא הוה מקבל ליה, ויש לחוש למה שיוכל להיות, אבל אם הודיע הערב ליורשים שהמלוה תובעו, בין שהיה גוי או ישראל ורוצה להפרע ממנו, הרי אלו חייבין לסלק מעליו תביעת המלוה ולפרוע חוב אביהן, אחר שירשו נכסיו והוא גם הודיעם תביעתו. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ו] שאם הודיעם שהגוי תובע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם. ובערב לישראל פסק כמו כן שאע"פ שפרע ולא הודיעם, אם היה על הדרכים שהזכרנו היתומים חייבים [לפרעו]. ונוכל לומר כי לפי מה שפסק הוא יצטרך שאמר לו אביהם ערבני ושלם.
<h2>דף קעו.</h2>
וערב היוצא לאחר חיתום שטרות הרי דינו מפורש שגובה מבני חורין בלבד. כדמפרש בגמרא. ואם קודם חתימת העדים היה הערב בגופו של שטר, אי כתיב בשטר פלני ערב, בלא וא"ו, דלא שייך ערבא בשטרא, הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מבני חורין. ואי כתיב ביה ופלני ערב, דשייך בשטרא, גובה ממשועבדים. ופירוש ערב דלאחר חיתום שטרות, רוצה לומר שלאחר חתימת העדים כתב וחתם בכתב ידו ואני פלני ערב. והאי מתניתין איכא דמוקי לה בקנין, דאי לא לא משתעבד, דלאחר מתן מעות הוא. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [מלוה ר"פ כ"ו] שאף בקנין אינו טורף ממשועבדים. ונראין דבריו בשלא קנו ממנו בפני עדים. ואיכא דמוקי לה בלא קנין, ומתרצי דכי אמרינן דלאחר מתן מעות לא משתעבד בלא קנין, הני מילי כשלא חתם הוא בשטר, אבל חתם משתעבד. וכן כתב הר"א בר' דוד ז"ל דמשתעבד לבני חרי, כפשטא דמתניתין דקתני גובה מבני חורין. ועוד דלא גרע ממי שכתב לחברו חייב אני לך מנה בשטר.
